כשהעולם יודע היכן הוא

קל לקרוא את הבטחת הגאולה כהצלה: עולם שנעזב לעצמו, ולבסוף התערבות מבחוץ.

המקורות מתארים דבר אחר, וההבדל אינו פרט. אין הקב״ה נעשה אחד. אין הבריאה מתחילה להיות תלויה בו. אין העולם נעשה אלוקי.

מה שמשתנה היא התפיסה — לא במובן החלש של שינוי דעה, אלא במובן החזק שההעלם המכונן את הגלות מוסר. הפסוק בזכריה אומר בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד — ביום ההוא יהיה שמו אחד, כלומר: האופן שבו הוא נודע יתאים סוף סוף לאופן שבו הוא.

ישעיהו מתאר את מצב הגאולה כארץ המלאה דֵּעָה אֶת ה׳ כמים לים מכסים, והדימוי מדויק באופן שקל להחמיצו.

אין המים מכסים את קרקעית הים כדרך שמפה מכסה שולחן. אין קרקעית הים נסתרת על ידי תוספת; היא קרקעית ים, והמים הם מה שהיא נמצאת תחתיו. ההשוואה אומרת שדעת ה׳ לא תהיה דבר שהעולם מקבל אלא דבר שהעולם נמצא בתוכו.

משום כך רואה המסגרת בדעת את הציר של כל התיאור. דעת היא ידיעה כהתקשרות. הבטחת הגאולה אינה מידע אוניברסלי על אודות הקב״ה. היא התקשרות אוניברסלית.

הבהרה אחת הכרחית כאן, שכן החלופה היא טעות חמורה.

אין העולם נעשה עצמות אלוקית. אין הבריאה נבלעת, מבוטלת או מתגלה כאשליה. חומר נשאר חומר, אדם נשאר אדם, והעולם הגשמי נשאר ממשי מבחינה גשמית.

מה שהוא נעשה הוא שקוף לתכלית האלוקית. אותו חפץ, אותו גוף, אותו רחוב — שכבר אינם מציגים את עצמם כמובנים מאליהם.