האינסופי שאין לו קץ

אין סוף אינו תיאור של ישות אלוקית השוכנת אי־שם מעבר ליקום. הוא מסמן את התמוטטותו של כל גבול שבאמצעותו מנסה התודעה הסופית להכיל את הבורא.

האחדות שכאן אינה המספר הקטן ביותר בסדרה. היא היעדרה של כל סדרה שהיא. לומר שהקב״ה אחד במובן הרגיל פירושו כבר להעמידו בין הדברים הניתנים לספירה, ומשום כך בין הדברים הניתנים לתיחום. על כן נזקקים חז״ל והמקובלים לניסוח מוזר יותר: אחד, אבל לא במניין.

משום כך נוקטת המסורת בלשון אֵין סוֹף — כלומר, בלי קץ — ולא בלשון של ישות גדולה עד אין שיעור. אין זו מידה. זהו סירוב למידה.

חלקים מאתר זה קוראים חומר קלאסי דרך מסגרת פרשנית הקרויה אספקלריית חוה קדמונאה. בכל מקום שבו המסגרת הזו היא הפועלת, הדבר מסומן במפורש.

אין המסגרת טוענת לכוח אלוקי שני, לבת זוג אלוקית, לאלה, או למקור עצמאי. בדרגת אין סוף אין מעלה ומטה, אין משפיע ומקבל, אין זכר ואין נקבה. הבחנות אלו קמות אך ורק בתוך הלבושים והמבנים של הגילוי האלוקי.

מה שהמסגרת מציעה הוא כיוון שני שממנו אפשר לקרוא את אותו האור עצמו: לא רק כפי שהוא יורד ומגדיר, אלא כפי שהוא מתקבל, נאגר ומושב.