מלכות — הכיסא לומד לשכון

הדיבור הוא הייחוס הקלאסי, והוא מדויק. הדיבור הוא הכוח שבו מגיע מה שבתוך אדם אל מי שמחוצה לו. עולם נברא בדיבור בבראשית מאותו טעם: הבריאה היא התנועה מן הפנימי אל הניתן לפנייה.

אך מלך המדבר בלבד הוא מלך מרחוק. הכיוון השני של תחנה זו הוא הציר שעליו סובב השליש האחרון של האתר, שכן ההשראה היא הישג שונה מן השלטון, והיא מחייבת מקום שהוכן לה.

כאן חדלה ההשתלשלות לרדת והטיעון מתהפך. כל מה שמכאן ואילך עוסק במקום התחתון ביותר — לא כסופה של שקיעה, אלא כיעד.

לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם — לית לה מגרמה כלום. מלכות היא התחנה המדגימה בשלמות רבה ביותר את עיקרון כל ההשתלשלות: מה שממשי כאן ממשי בקבלה ולא בבעלות.

לומר מה שאדם קיבל ולא מה שאדם הוליד. ולעשות מקום — בית, שולחן, שעה — שבו תוכל הנוכחות באמת להישאר.