מדוע חפץ האינסופי במקום התחתון ביותר

המדרש מביא שנתאווה הקב״ה דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים — דירה בתחתונים. התניא, בפרק ל״ו, נוטל אמירה קצרה זו ועושה אותה לתכלית הבריאה כולה.

המילה דִּירָה עושה מלאכה מדויקת. אין דירה ביקור, הופעה או התגלות. זהו המקום שאדם חי בו. והמילה תַּחְתּוֹנִים עושה מלאכה מדויקת לא פחות: לא העולמות העליונים, לא העולמות הרוחניים, אלא התחתונים — זה.

כל ההשתלשלות מסתדרת מחדש לאור טענה זו. אין הירידה בעולמות שקיעה שיש להפוך. זו ההתקרבות אל יעד.

העולמות הרוחניים מגולים יותר, מזוככים יותר ושקופים יותר לאור האלוקי. טבעי להניח שהם אפוא קרובים יותר לתכלית, והמקורות אומרים בפירוש שאינם.

הטעם הניתן מדויק. העולמות העליונים מגלים אור, ואין האור עצמות. עולם התופס אור אלוקי בבהירות מקבל דבר נשגב, אך הוא מקבל גילוי — והגילוי הוא תמיד מדוד, תמיד מדורג, תמיד עניין של יותר ופחות.

אין העצמות מוגבלת בהיררכיה רוחנית, שכן העצמות קודמת להבחנה שבין אינסופי לסופי. אין אפוא העצמות מצויה יותר בעולם מזוכך מאשר בעולם אטום. ובאשר לעצמות, יש לעולם האטום דבר שאין לעולם המזוכך: הוא המקום שבו ההימצאות אינה עניין של דרגה.

הגשמיות מעלימה. זו תכונתה המגדירה בספרות זו: החומר מציג את עצמו כמסתפק בעצמו, ואינו מציע שום ראיה למקורו.

וזה בדיוק מה שמכשיר אותו. דירה שנעשית במקום שכבר הראה את האלוקי לא הייתה מדגימה על אודות האלוקי דבר שהמקום לא הראה כבר. דירה שנעשית כאן — באזור היחיד שיכול היה לטעון בסבירות שהוא עצמאי — מדגימה שאין דבר עצמאי.

מכאן המצוות, ומכאן גשמיותן העיקשת. עור נעשה תפילין. קלף נעשה מזוזה. לחם נעשה חלק מסעודת מצווה. כסף נעשה צדקה. בית נעשה מִקְדָּשׁ מְעַט, מקדש מעט.

באף אחד מאלה אין החומר נעלם. זהו כל ההישג.