כתר — כתר הרצון והתענוג

המלכות היא ההקשר הקלאסי של כתר — הכתר, מה שמעל לראש, נלבש ולא נוצר. אך הכתר הוא גם יחס: אין מלך בלא עם, והמונח כבר מרמז אפוא על מי שהמלכות היא מלכות עבורו.

שני הכיוונים של תחנה זו קלים במיוחד לאמירה וקשים במיוחד להחזקה יחד. הרצון מסביר מדוע יש דבר; התענוג מסביר מדוע יש מישהו. אפשר להעלות על הדעת עולם הנרצה כמערכת. אי אפשר להתענג עליו אלא אם יש שם מישהו.

החסידות מדגישה שאין החפץ צורך. אין האינסופי מושלם על ידי הבריאה, אינו נעשה יותר עצמו, ואינו בודד. מה שהמסורת מציעה במקום זה הוא רעיון קשה ויפה יותר: חפץ בלא חיסרון.

אין אין סוף חסר דבר. זה הקושי וזו הנקודה: בורא שיש לו צרכים היה בורא שיש לו גבולות. אין הבריאה אפוא הכרחית, כפויה או מועילה לקב״ה. היא רצויה בחופש. וחופש כזה, בלא צורך, הוא התנאי היחיד שבו אפשרי יחס ולא עסקה.

לחיות כמי שקיומו רצוי ולא נסבל. הביטול בתחנה זו אינו מחיקה עצמית אלא ההכרה שהיותך רצוי אינה דבר שסידרת בעצמך.