הקו בתוך החלל

אל המקום שנעשה בצמצום נכנס קו אור אחד. הוא קרוי קַו — קו, קרן, חוט מדידה — וכל רכיב בדימוי עושה מלאכה.

לקו יש כיוון, מה שאין לאור בלתי מוגבל. לקו יש עובי, כלומר מידה. והקו צר: הוא בדיוק אינו הכול, וזה מה שמאפשר לו להיות משהו.

אין הקו אלוקות פחותה לברואים פחותים. הוא אותו האור עצמו במצב של מידה. מה שנשתנה אינו הנותן אלא האופן שבו יכולה הנתינה להתקבל.

קודם הקו אין מה לומר ואין למי לומר. האינסופיות אינה נותנת אחיזה. ברגע שהגילוי לובש צורה מדודה, נובע דבר מופלא: אפשר לפנות אל האינסופי.

זו הסיבה העמוקה לכך שהתורה אפשרית. חכמה אלוקית הנכנסת ללשון סופית היא אותה תנועה עצמה של אור הנכנס לקו מדוד. אין אחת מהן גריעה מן המקור; שתיהן תנאי היחס.

כל היררכיה בשרשרת העולמות היא מקרה נוסף של אותו עיקרון. עולם הוא דרגה של מידה. סדר השתלשלות אינו סולם של מרחקים אלא רצף של כלי קיבול.

מורה היודע נושא באופן אינסופי אינו מעביר אינסופיות לתלמיד. הוא בונה ניסוח סופי אשר, אם יתקבל כראוי, נפתח אל כל מה שהוא יודע. אין הניסוח אמת קטנה יותר. הוא פתח בעל צורה מסוימת.

המשל משמש בחסידות ללא הרף, והוא עומד דווקא משום שאינו מחניף למקבל. אין נותנים לתלמיד פחות. נותנים לתלמיד דבר שהוא יכול באמת לקחת.

זו גם הסיבה שהגילוי מובנה ולא מפוזר. אין המבנה פשרה עם האינסופיות. המבנה הוא מה שעושה את האינסופיות לניתנת למסירה.