אינסופיות באותיות סופיות

התורה מתוארת בחסידות גם כחכמה אלוקית וגם כרצון אלוקי, והצירוף מכוון. כחכמה, היא מה שהקב״ה יודע. כרצון, היא מה שהקב״ה רוצה. פסק הלכה אינו אפוא דיווח על המציאות ואינו ציווי שרירותי; הוא שניהם כאחד.

משום כך נחשבת פרטיותו של הדין לתפארתו ולא למשאו. הוראה כללית להיות קדוש אינה ניתנת להפרכה ואינה ניתנת לחיים. מידה, זמן, מקרה, שיעור — אלו הנקודות שבהן הסכימה חכמה אינסופית להיעשות דבר שאדם יכול באמת לעשות.

הניסוח החב״די הולך רחוק יותר. לימוד הלכה אינו לימוד על אודות הרצון האלוקי; זהו ייחוד היודע עם הידוע. השכל התופס הלכה מכיל באותו רגע דבר שאין שום כלי נברא יכול להכילו — וזה אפשרי רק משום שהחכמה הונחה בצורה סופית.

אין האותיות מכל שאפשר להוציא ממנו את המשמעות ולהשליכו. בקבלה האותיות הן הכלים, והחיות שוכנת בהן כדרך שחיות הדיבור שוכנת במילים ולא לצדן.

משום כך חשוב הטקסט הגשמי, משום כך נחשבות תורה שבכתב ותורה שבעל פה לדבר אחד בשני אופנים, ומשום כך מדקדקת המסורת כל כך באות אחת חסרה בספר תורה.

אותו עיקרון עצמו מופיע דרגה אחת למטה, באלף־בית עצמו. העולם נברא בדיבור, והדיבור עשוי אותיות. אין הסופיות מה שמפריד בין העולם לתורה. הסופיות היא מה שמשותף להם.

יש הבדל בין לדעת תורה לבין להשתנות ממנה, ועבודת חב״ד היא במידה רבה מערכת של דרכים לסגור את הפער הזה.

זהו הכיוון השני של כל הפרק. ההשפעה התרחשה כאשר נאמרו הדברים. הקבלה התרחשה כאשר נעשו הדברים לצורת חיים — וזה לוקח זמן, מסרב לקיצורי דרך, ומתרחש על פי רוב שלא לעין.

לימוד תורה, בקריאה זו, אינו צבירת ידע. זהו ההמרה האיטית של חכמה אלוקית לתודעה אנושית המסוגלת להחזיק בה.