כשהחומר נעשה כלי

רווחת ההנחה שהדת מרוממת בהתרחקות מן הגשמי: שהרוחני הוא מה שנותר לאחר שהופשט החומר. החסידות דוחה תיאור זה במפורש, והמצוות הן המקום שבו הדחייה גלויה ביותר.

כמעט אין מצווה הנעשית בשכל בלבד. היא מחייבת חפץ, מקום, זמן, גוף — ואין החפץ סמל למצווה. הוא המצווה.

זהו הכיוון השני של כל ההשתלשלות המגיע אל חיי היום־יום. הירידה נסתיימה בחומר. החזרה מתחילה בחומר.

חשוב שהעור נשאר עור. אילו נעשו התפילין חפץ רוחני וחדלו להיות עור בהמה, היה ההישג קטן בהרבה: העולם החומרי היה נמלט ממנו ולא נכלל בו.

מה שהמקורות מתארים הוא צירוף בלא מיזוג. החפץ שומר על כל תכונותיו הגשמיות ובד בבד נעשה המקום שבו מתקיים הרצון האלוקי. שום דבר אינו מבוטל ושום דבר אינו מומר.

משום כך אין המסורת מתביישת בפרטי המידה, החומר והמלאכה. אין המפרט הגשמי האריזה. הוא התוכן.