החזרה הייתה אפשרית משום שהפירוד מעולם לא היה מוחלט

אין לקרוא דבר בפרק זה כהמעטה בחומרת החטא. החסידות חמורה במיוחד באשר לממשות הנזק: לזולת, לאדם עצמו, ליחס. אין החטא אשליה, אינו חוויה מלמדת ואינו שלב הכרחי.

מה שהמקורות שוללים הוא דבר אחר — שהחטא מכונן כוח עצמאי, או שהוא יכול להעמיד אדם מחוץ להישג ידו של המקור. ההתרחקות ממשית כהתרחקות. אינה ממשית כפירוד מן ההוויה.

זו התוצאה הישירה של כל מה שנקבע קודם. אם המציאות ניתנת תמיד, הרי שאף מי שנמצא בהעלם העמוק ביותר מקבל את קיומו, ברגע זה, מאותו אחד שהוא נעלם ממנו.

תְּשׁוּבָה פירושה חזרה, לא חרטה, וההבדל אינו אטימולוגי בלבד. חרטה מרמזת על תיקון יחס שנשבר. חזרה מרמזת על יחס שהתמיד בעוד האדם רחוק.

הקריאה החסידית נוטלת את המובן השני ברצינות. הטעם שאפשר לחזור בכל רגע, בלא תנאים מוקדמים ובלא מתווכים, הוא שהקשר מעולם לא נותק ממש — אלא רק הוסתר, לפעמים בממדים נוראים, מצדו של העוזב.

יומא פ״ו ע״ב מביא שתי אמירות זו אחר זו. תשובה מיראה עושה זדונות לשגגות. תשובה מאהבה עושה אותן לזכויות.

האמירה השנייה מופלאה ואין להמתיקה. אין היא אומרת שהזדונות נמחלים, נשכחים או מוכרעים במשקל. היא אומרת שהם נעשים זכויות — שהמעשים עצמם נזקפים לזכותו של האדם.

בקריאת המעגל, זהו אור חוזר בשלמותו. אור שירד אל ההעלם העמוק ביותר והושב משם נושא דבר שאין באור שמעולם לא ירד. אין החזרה השבה למצב הקודם. זו הופעתו של דבר חדש — והחידוש בא מן העומק, ולא על אף העומק.