סופה של ההסתפקות העצמית המטפיזית

הביטול מתורגם דרך קבע כאיון עצמי ואז נשמע כהמלצה על חוסר ערך. זו קריאה מוטעית חמורה, והמקורות מעמידים את התיקון מיד.

משה מתואר כענו מכל האדם, והוא גם האיש המתווכח עם הקב״ה, מנהיג אומה, שובר את הלוחות ומסרב להצעה להיעשות בעצמו לגוי גדול. יהא הביטול אשר יהא, הוא מתיישב עם פעלתנות עצומה.

מה שהביטול מסיר אינו יכולת, אינו ביטחון ואינו עצמי. הוא הטענה להיות מקור לעצמו — ההנחה, שברובה אינה נבחנת, שקיומו של אדם, כישרונותיו והמשך הווייתו הם קניינו.

ההכרה שאין אדם מוליד את קיומו מגבירה את פעלתנותו ולא מפחיתה אותה. מי שמאמין שהוא מקור עצמו מוכרח להגן על העמדה הזו, ורוב מה שנראה כגאווה הוא אותה הגנה.

מי שחדל להגן עליה יכול לפעול. משום כך מקשרת המסורת בין ביטול לבין בהירות: לא היעלמות העצמי, אלא היעלמות הרעש שמייצרת ההצטדקות העצמית.

האחריות, בקריאה זו, נובעת מן התלות. דווקא משום ששום דבר כאן אינו שלי מעיקרו, מה שאני עושה בו חשוב.

המסגרת המשמשת באתר זה רואה בכיוון השני — קבלה, פנימיות, התלבשות, כיבוד מה שבתוך האדם — שותף מלא לראשון. לקריאה זו יש אופן כישלון מסוים, ויש לנקוב בו במפורש ולא להניח שאיננו.

מלכות היא תחנת הקבלה וההשראה, ואמיתה המכוננת היא לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם — לית לה מגרמה כלום. הסירו זאת, ומה שנותר הוא עצמי המקבל מלא כלום שמעליו ואינו נותן דין לדבר שמעליו. למקורות יש מילה למערכת שבה כל כלי הוא מקור לעצמו: תֹּהוּ.

מלכות בלא ביטול נעשית תוהו. אמת פנימית נעשית עבודת עצמו כשלא נותר דבר מעל העצמי.